התימנים בכפר השילוח
עליית יהודי תימן אל ארץ ישראל בשנת תרמ"ב (1882) כונתה עליית "אעלה בתמר". כחלוצי ההתיישבות היהודית מחוץ לחומות ירושלים העתיקה הגיעו יהודי תימן אל סביבת כפר השילוח, הוא כפר "סילוואן" של ימינו. גל העלייה נמשך עד 1914, ובשיאו מנה היישוב כמאתיים משפחות. הוא שגשג על אף הקשיים הכלכליים והביטחוניים. בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 ולאחר סדרת המאורעות האלימים שפקדו את הארץ, החליטה ממשלת המנדט הבריטי לפזר את היישוב, ואנשיו התיישבו במקומות אחרים בארץ
התיישבות עולי תימן בירושלים
כפר השילוח
השכונה היהודית בכפר השילוח, שהיה כפר ערבי מעיקרו (סילואן), הייתה הראשונה שהוקמה בעבור עולי תימן. הבתים הראשונים נחנכו בחנוכה תרמ"ה (סוף 1884). הקמת שכונה יהודית בתוך כפר ערבי הייתה דבר יוצא מגדר הרגיל באותם ימים, שכן כל השכונות היהודיות החדשות שמחוץ לחומה הוקמו בריחוק מיישובים ערביים. הכוונה הייתה לנטוע את עולי תימן על הקרקע כמתיישבים חקלאיים, והמקום המתאים שנמצא לאחר חיפושים שונים היה בכפר השילוח, לאחר שאותרה שם קרקע בבעלות יהודי עשיר שהיה מוכן להעמידה לצורך העניין.
הגורמים העיקריים שפעלו להקמת הבתים בשכונה זו היו חברת "עזרת נדחים", שהוקמה על שם משה מונטיפיורי, וועד העדה הספרדית בירושלים. מספר הבתים היה מועט ביותר בעת חנוכת השכונה, אך המעורבים בדבר המשיכו בפעילותם עד שהגיע מספר הבתים לכדי חמישים, בית למשפחה. . תחילה לא היה כל בית אלא חדר אחד. ברבות הימים הרחיבו הדיירים את הבתים והוסיפו עליהם חדרים או אף בנו בתים לעצמם.
כפר השילוח היה השכונה הגדולה והייצוגית ביותר של עולי תימן בירושלים. מספר הדיירים בה הגיע למאות רבות, וסדרי החיים נוהלו על פי מסורת תימן הכפרית, הן בשל ריחוקה מן העיר והן משום שרבים מבניה היו בני כפרים בתימן. היו אלה חיים תוססים של חברה מגובשת ביותר. בכפר הוקמו מוסדות דתיים כבתי כנסת ומקווה ואף בית ספר וגן ילדים, בייחוד לאחר מלחמת העולם הראשונה ובסיוע המוסדות הציוניים. ראש הקהילה בכפר השילוח היה תחילה ר' סעיד מצ'מוני, ואחריו בנו ר' יוסף.
התימנים בכפר השילוח עמדו בריחוק מסוים מן התימנים האחרים בירושלים, ולא היו מן התומכים בהיפרדות מן הכולל הספרדי ובהקמת מסגרת עדתית נפרדת. ואמנם רבניה הגדולים ומנהיגיה של הקהילה התימנית בירושלים, שמוצאם היה בצנעא, העדיפו להתגורר בשכונות האחרות, ובעיקר בנחלת צבי ובמשכנות, שעוד ידובר בהן להלן.
אף שהיחסים עם האוכלוסייה הערבית השכנה היו טובים למדי, יצר הריחוק מן העיר בעיות ביטחון לא קלות. בעיות אלו החמירו עוד יותר בשעות של מתח בין היהודים לבין הערבים בארץ ישראל, והשיא היה במאורעות תרפ"ט (1929). כמו במקומות רבים אחרים בארץ כך אף בכפר השילוח התנפלו השכנים הערבים על תושבי השכונה היהודית, ולולא סיועם של ערבים בודדים היו עושים בהם שמות. כדי להציל את נפשם נאלצו התימנים לנטוש את המקום ולמצוא מקלט בעיר העתיקה. אמנם משפחות לא מעטות שמו נפשם בכפם ושבו אל המקום לאחר שוך המתח, אך הדבר היה כרוך בסכנה מרובה, ועם פרוץ המאורעות מחדש בשנת תרצ"ו (1936) נאלצו לעזוב כליל את המקום. כל ניסיונותיהם ליישב מחדש את המקום עלו בתוהו, ואף תקוותיהם נכזבו לגמרי לאחר מלחמת השחרור. מסיבות מדיניות לא צלחו גם הניסיונות המחודשים לאחר שחרור מזרח ירושלים במלחמת ששת הימים14.